החלטה בתיק ת"א 51790-01-11

ראשית, אתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן החלטה זו, אשר נבע מטעות בקביעת משימה ב"נט המשפט".

בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני, המורה למשיבה שלא לחלט ערבות בנקאית שניתנה ע"י המבקש 2 לטובת המשיבה, ולהורות לבנק, המבקש 2, שלא לשלם למשיבה את סכום הערבות, וזאת עד לדיון בבקשה, או עד למתן החלטה אחרת ע"י ביהמ"ש. המדובר הוא בערבות שמספרה נרשם בבקשה, ע"ס 327,330 ש"ח (להלן: " הערבות").

בבקשתם עותרים המבקשים לסעדים נוספים והם: ליתן פירוט מלא לחישובים, הוצאות ונזקים שנגרמו למשיבה, בעקבות דרישתה לחילוט הערבות וכן לשלם למנהל המיוחד סך של 477,633.26 ש"ח. אומר כבר עתה, כי באשר לשני הסעדים הנוספים האלה, הבקשה נדחית, וזאת הואיל ואין מקום לבירור המחלוקות בין הצדדים, לגבי השאלה מיהו אשר חייב כספים לצד האחר ומה סכום החוב, במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני. הסעד השני, שעניינו תשלום למנהל המיוחד, הינו למעשה סעד כספי, אשר המקום לדון בו הוא במסגרת כתב התביעה שהוגש, במקביל להגשת בקשה זו.

המבקשת 1 (להלן: " המבקשת") הינה חברה שמצויה היום בפירוק ועו"ד יששכר בן הלל מונה כמנהל מיוחד.

עובר להליכי הפירוק, חתמה המבקשת על הסכם לביצוע עבודות בהיכל התרבות באשדוד, עם המשיבה (להלן: " ההסכם"). כמו כן, נחתם בין הצדדים, במרץ 09', נספח להסכם (להלן: " הנספח להסכם"), המהווה הרחבת ההתקשרות על פי ההסכם, לאחר שהתקבלה החלטה במועצת העירייה להרחבת ההתקשרות, בפטור ממכרז.

המבקשת החלה בביצוע העבודות ואולם, בשלב מסוים, ננקטו נגדה הליכי פירוק, ניתן צו פירוק ומונה מנהל מיוחד.

אין מחלוקת כי להבטחת ביצוע העבודות, על פי ההסכם, מסרה המבקשת למשיבה את הערבות אותה הנפיק המבקש 2 (להלן: " המבקש").

עוד אין מחלוקת על כך, כי בשל מצבה של החברה ולאור הליכי הפירוק, עצרה המבקשת, במרץ 10', את העבודות בפרויקט.

בין המפרקת הזמנית הקודמת של המבקשת ולאחר מכן המנהל המיוחד, לבין המשיבה, התנהל מו"מ, על מנת להביא להמשך ביצוע עבודות ע"י חברות אחרות, אך בסופו של דבר, המו"מ לא צלח והמשיבה החליטה לפרסם מכרז להשלמת העבודות לבניית היכל התרבות.

בין הצדדים היו חילופי מכתבים, במסגרתם, בין היתר, ביקש המנהל המיוחד מן המשיבה, שלא תחלט את הערבות הבנקאית, עד לבדיקת חשבונות על ידו. ואולם, ביום 1.8.10, הודיע ב"כ המשיבה למנהל המיוחד, כי הוא מסרב להימנע ממימוש הערבות, וביום 8.8.10 נתקבל אצל המבקש מכתב ובו דרישה לחילוט הערבות.

המנהל המיוחד הגיש לביהמ"ש שדן בפירוק החברה, בקשה ליתן צו מניעה זמני לחילוט הערבות, על מנת לאפשר למפרק הזמני (כתוארו דאז) לבחון את ההתחשבנות שבין הצדדים.

ביום 31.8.10, החליט ביהמ"ש שלפירוק למנוע את חילוט הערבות באותו השלב, על מנת לאפשר לצדדים לבחון את ההתחשבנויות ביניהם, אשר בסיומה, יגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות. ביהמ"ש שלפירוק ציין, בהחלטתו מיום 31.8.10, כי " על פניו, ובשלב הזה, חילוט הערבות מתבקש בגין ההסכם השני (הכוונה היא לנספח להסכם - י.א) , לגביו הערבות לא ניתנה. לכן, לכאורה, ומבלי לומר דברים ברורים בשלב הזה, נפגעה האוטונומיה של הערבות...". על כן החליט ביהמ"ש שלפירוק, למנוע את חילוט הערבות באותו השלב, כדי לאפשר התחשבנות ומו"מ כללי.

המנהל המיוחד פנה שוב לביהמ"ש שלפירוק בעניין הערבות וביהמ"ש הורה לו להגיש תובענה בבית המשפט המוסמך, שם יתבררו המחלוקות שבין הצדדים, ומכאן הבקשה שבפניי והתובענה בצידה.  אומר כבר בשלב הזה כי לא יכולה המבקשת להיאחז בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר קטע ממנה צוטט לעיל. ההחלטה ניתנה במסגרת הליכי הפירוק, וכפי שבית המשפט הנכבד ציין בה, הערבות, "על פניו" ניתנה בגין ההסכם ולא בגין ההסכם השני, וכן כי אין בדבר כדי לומר דברים ברורים לגבי האוטונומיה של העברות. בסופו של יום, בית המשפט המחוזי הנכבד הפנה את הצדדים לבית המשפט המוסמך להכריע בשאלת הערבות וחילוטה, הוא בית משפט זה. 

טוענים המבקשים, כי הערבות ניתנה להבטחת ההסכם בלבד ולא להבטחת התחייבויות המבקשת על פי הנספח להסכם. נטען, כי במסגרת ההליכים בביהמ"ש המחוזי, ביהמ"ש של הפירוק, לא טענה המשיבה לחוב בגין התחייבויות המבקשת על פי ההסכם, אלא כי המשיבה מבקשת לחלט את הערבות בגין הפרת התחייבויות המבקשת על פי הנספח להסכם. הואיל וכאמור, על פי טענת המבקשים, הערבות לא באה להבטיח את ההתחייבויות על פי הנספח להסכם, הרי הגם שהמדובר הוא בערבות אוטונומית, אין המשיבה רשאית לבקש את חילוט הערבות.

עוד טוענים המבקשים, כי הטענה שקיים חוב בגין ההסכם, בשל מקדמה בסך 600,000 ש"ח ששילמה המשיבה למבקשת, לא עלתה כלל בביהמ"ש המחוזי וכי זו טענה חדשה, אשר באה להתגבר על הקושי שקיים למשיבה, באשר הערבות באה להבטיח את ההתחייבויות שמקורן בהסכם הראשון.

טענות נוספות בפי המבקשים והן: כי המשיבה לא הוכיחה ששולמה מקדמה בסך של 600,000 ש"ח וכי לא עלה בידה לעשות כן, גם לא בהודעה שהוגשה לביהמ"ש, לאחר הדיון שהתקיים בפניי ביום 9.2.11.

מנגד, טוענת המשיבה, כי המדובר הוא בערבות אוטונומית, אשר באה להבטיח את התחייבויות המשיבה, הן עפ"י ההסכם והן עפ"י הנספח להסכם. על פי טענתה, המדובר הוא בהסכם אחד ובפרויקט אחד והערבות באה להבטיח את מילוי התחייבויות המבקשת, כאמור לעיל.

עוד טוענת המשיבה, כי יש לדחות את טענת המבקש, לפיה הוא הסכים לערוב על פי הערבות רק להסכם הראשון ולא הייתה לו כוונה כי הערבות תונפק גם בהתייחס לנספח להסכם.

מוסיף ב"כ המשיבה וטוען, כי העובדות הנטענות ע"י המבקשים, ובכל אופן העיקריות שבהן, אינן נתמכות בתצהיר כדין, שהרי תצהירם של פקיד הבנק, המבקש 1, ותצהירו של המנהל המיוחד, אינם מתייחסים לעובדות במחלוקת והבקשה מתבססת על השערות, עדויות שמיעה וספקולציות.